<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף ג:</h2>
מסתברא לעניותנו שכל שכן הוא שלא התיר ר' בבית שאן עבודת קרקע בשביעית, ומה ששנינו מסכת חולין פ"ק (ז' א'), והניחום כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעית, יש לנו לומר שעל הספיחין של שביעית הוא שאמרו. ומה שחייבני לומר זה שהרי ספיח[י] שביעית הם מותרים מן התורה וחכמים הוא שגזרו עליהם, והתירום בבית שאן כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, דאלו להתיר עבודת קרקע בשביעית בבית שאן קא אתו לא איפשר, דהא אמרינן מסכת שביעית פרק ו' (מ"א), כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ומן אמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובית שאן מעולי מצרים הוא, וכדאמרינן (חולין ז' א'), הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וספיחי שביעית של עולי מצרים מותרים הם, וכמו שנבאר במקומו בג"ה, ורבינו הקדוש לא יבא לעולם כנגד המשנה שהוא סדרה וחברה... וכו'. ולפי מה שהתבאר נאמר שמה שאמרו מסכת חולין (ז' א'). והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ומה שאמרו מסכת ידים (פ"ד מ"ג), אף עמון ומואב שהם קרובים מעשרים מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית, שאינן שוים, דאלו הא דמסכת חולין בספיחין לחוד, וההיא דמסכת ידים אפילו בעבודת קרקע. וכבר התבאר במה שאחר זה שאין שביעית נוהגת בעמון ומואב, ואם כן יסמכו עניים דהתם שבאותה שנה יעשרו מעשר עני לא מעשר שני כדין סדר השנים. גם איפשר שהניחום לפי שאע"פ שאינו נעבד נאכל הוא אם יהיה העבודה על ידי זולתנו, מה שאין בכבוש עולי בבל, הסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. והר"ם ז"ל כתב בחבור (תרומות פ"א ה"ה), והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים, ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומות והמעשרות אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. כתב על זה הראב"ד ז"ל, א"א, לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בארץ ישראל.
כלל גדול, קדושת הארץ בימי יהושע הוא שהייתה חייבת מדין תורה בתרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר לחוד, ובאו חכמים שעשו סייג לתורה וכי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא חייבו גם כן פירות האילן וירק. גם מן התורה מה שהוא ודאי טבל חייב לתקן אבל לא הספק, באו הם ז"ל וחייבו הספק שהוא הדמאי. גם מן התורה זרעך ולא לוקח, באו הם ז"ל וחייבו הלוקח, על פי הדברים שהתבארו. גלו לבבל נתבטל החיוב כולו, חזרו בימי עזרא ועלו מבבל חזר הדבר לישנו כמו שהיה לגמרי, וזה במה שכבשו עולי בבל לבד וזהו שאמר (ערכין ל"ב ב') מקיש ירושתך לירושת אבותיך. אבל מה שנשאר מן הארץ שלא כבשו עולי בבל היא שנשארה בפטור שלה מדין תורה לגמרי, וזהו שאמרו [שם] קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. באו חכמים ז"ל וחייבום כבראשונה, כלומר על מה שהיה מכבוש עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל חזרו והטילו מה שהייתה חייבת מתחלה מדין תורה, דהיינו דגן תירוש ויצהר, משום סייג נמי. ולזה הוא שאסרו בה עבודה בשביעית, כאמרם ז"ל (שביעית פ"ו מ"א) נאכל אבל לא נעבד. אבל מה שהייתה חייבת מתחלה מדבריהם לא רצו לחזור ולחייבה, כלומר בפירות אילן וירק דמאי ולוקח. והטעם בזה שבמה שלא כבשו עולי בבל אין צריך סייג עכשו, שאסור שלו בדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדבריהם לא מדין תורה, ויהיה גזרה לגזרה. ולזה הוא שהתיר רבי בית שאן למר כדאיתיה ולמר כדאיתיה. ואף בזה מדרכי חסידות היו נוהגים חיוב בכל הדורות שהיו לפני רבי. כאמרם ז"ל (חולין ו' ב'), אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, שאם היה דבר הנאסר במניין רבי לא היו מתירו. וזמן האיסור ההוא נאמר שהיה נוהג אחר החרבן כמו מאה וחמשים שנה. שזמן רבי היה באותן הימים, וכמו שתראה מספר מבוא התלמוד לרבינו שמואל הלוי הנגיד ז"ל שכתב, לאחר חרבן הבית ק"ן שנה שהוא שנת תק"ל למנין היונים בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל להורות, עד כאן. ורשב"ג בזמן החורבן קטן היה כמו שזכרנו למעלה מביתר. ואמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ט ב') והכשירה רבי לכהונה, אמר שמואל ולכהן גדול. כהן גדול בימי רבי מי הוה, אלא ראויה לכהן גדול.
